פסק-דין בתיק ע"א 4484/11

השופט א' שהם:

1.       לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול), מיום 28.4.2011, בת"א 1247-07, בגדרו נדחתה תביעתם של קטין (המערער 1) ושל הוריו (המערערים 2 ו-3) לפיצויי נזיקין, בגין נזקי גוף שנגרמו למערער 1 (להלן: המערער), כתוצאה מטיפול רפואי במהלך לידתו.

רקע עובדתי

2.       ביום 25.11.2000, הגיעה המערערת 3 (להלן: המערערת) בשעה 13:50 לבית החולים "זיו" שבצפת, בעקבות ירידת מים וצירים, בעודה בשבוע ה-33 וחמישה ימים להריונה, כאשר היא נושאת ברחמה תאומים. עם קבלתה למחלקת היולדות בבית החולים, נמצא כי הלידה החלה, למעשה, כאשר המערערת הגיעה עם "צוואר רחם מחוק", בפתיחה של 5-4 ס"מ. מבירור שנערך, עלה כי העובר הראשון מצוי במצג ראש, ואילו העובר השני במצג עכוז, ובמשקל מוערך של כ-2 ק"ג, כל אחד.

3.       הצוות הרפואי, אשר כלל רופא ראשי, רופא תורן של חדר ניתוח ומיילדת, נערך ללידת תאומים. בנוסף, רופא מרדים ורופא ילדים היו זמינים, למקרה של צורך בניתוח.

           מהמסמכים הרפואיים המתעדים את הלידה עולה, כי בשעה 14:30 קיבלה המערערת אלחוש אפידורלי. הלידה התקדמה ולמערערת נרשמה פתיחה מלאה. בשעה 16:05, הוחלט ליילד את העובר הראשון באמצעות ואקום, ובשעה 16:12 נרשם כי נולדה בת במשקל של 2.345 ק"ג ובציון אפגר 9. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לידה זו בוצעה ללא סיבוכים, בנוכחות רופא ילדים ורופא מרדים.

4.       בשעה 16:15, ומייד לאחר סיום הלידה הראשונה, נפנה הצוות הרפואי לביצוע אולטרסאונד במערערת, והתברר כי העובר השני, הוא המערער, נמצא במנח רוחבי עם גב עליון (גב העובר נמצא כלפי מעלה). לאחר ציר אחד של היולדת, נכנס העובר למצג אלכסוני, ולאחר ציר נוסף, תנוחתו השתנתה למצג ראש, שהיה בעמדה גבוהה.

בהאזנה לדופק העובר באמצעות מכשיר דופלר (להלן: מתמר דופלר או דופטון), התגלתה האטה בדופק העובר (ברדיקרדיה) והצוות הרפואי החליט שיש לפקוע את הקרומים, על מנת לחלץ את העובר במהירות. במהלך פקיעת הקרומים, צנחו כתפו וידו של העובר אל הנרתיק, ובשל כך, הוחלט בשעה 16:30 על ביצוע ניתוח קיסרי.

5.       המערערת הועברה, באמצעות הצוות הרפואי, לחדר הניתוח, המצוי כארבע קומות מתחת לחדר הלידה. הניתוח התבצע בהרדמה כללית ובשעה 16:43, חולץ העובר השני במשקל 2.145 ק"ג, ללא דופק, ללא נשימה ובציון אפגר 0 בדקה הראשונה. ננקטו מיד פעולות החייאה ביילוד והוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ. כעבור כשעה, נערכו למערער בדיקות דם שנמצאו תקינות והוא החל לנשום בכוחות עצמו. לאחר מספר ימי התאוששות, שוחרר המערער מבית החולים. בהמשך, אובחן המערער כסובל משיתוק מוחין מסוג "המיפלגיה קלה מימין", קרי שיתוק בצד ימין של גופו, ומפיגור שכלי.

6.       על רקע מצבו הרפואי של המערער, הגישו המערערים, ביום 25.12.2007, תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי הצוות הרפואי של בית החולים אשר טיפל במערער, התרשל בטיפול במהלך לידתו של המערער. המערערים טענו להתרשלות הצוות הרפואי בשלבים שונים של הליך הלידה, היינו: כי ההחלטה לבצע את הלידה בחדר לידה רגיל ולא בחדר ניתוח היתה החלטה שגויה, וזאת לאור העובדה כי מדובר בלידת תאומים הטומנת בחובה סיכונים מיוחדים; כי לא בוצע ניטור רצוף של דופק העובר דרך בטנה של המערערת; וכי מרגע שהתגלתה מצוקת העובר, היה על הצוות הרפואי לבצע אולטרסאונד, על מנת לברר את מצגו המדויק של העובר וכך להימנע מפקיעת הקרומים. המערערים טענו בנוסף כי הצוות הרפואי התעכב בביצוע הניתוח הקיסרי והרופא המנתח היה מתמחה צעיר ולא רופא מומחה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.       ביום 28.4.2011, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתם של המערערים וקבע כי בית החולים לא התרשל בטיפולו במערער, ובגדר זאת אף נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין נזקו של המערער, כפי שיפורט להלן.

8.       ראשית, פנה בית המשפט המחוזי לדון בטענות הנוגעות לאחריות הנטענת של הצוות הרפואי, וזאת בארבעה מישורים.

          המישור הראשון עניינו, שלב ההיערכות ללידה. בית המשפט המחוזי קבע כי ההחלטה לבצע את הלידה בחדר הלידה, אינה מעידה על התרשלות הצוות הרפואי, וזאת אף אם חדר הלידה אינו צמוד לחדרי הניתוח בבית החולים. מסקנה זו מעוגנת במספר נימוקים. הנימוק האחד נעוץ בסטנדרט הרפואי המקובל. בחוות דעתו של פרופ' בליקשטיין, המומחה למיילדות וגניקולוגיה, מטעם המשיב, נאמר כי לא מקובל לנהל כל לידה של תאומים בחדר ניתוח, ודי בכך שחדרי הניתוח סמוכים וכי קיים צוות מוכן למקרה הצורך. אף ד"ר אזוגי, הרופא המיילד, שהיה חלק מהצוות הרפואי אשר טיפל בלידתו של המערער, העיד כי ישנה עדיפות לניהול לידה בחדר לידה, דווקא, היות שחדרי הניתוח אינם מתאימים לכל מקרי הלידה.

          הנימוק השני נעוץ במצב בו הגיעה המערערת לבית החולים. במקרה דנא, הגיעה המערערת לבית החולים, כאשר צירוף המצגים של עובריה היה "ראש-עכוז" (קרי, עובר ראשון במנח ראש ועובר שני במנח עכוז). פרופ' בליקשטיין הבהיר כי די בכך שהעובר הראשון יהיה במצג ראש כדי לבצע את הלידה בדרך הרגילה בחדר לידה, אלא אם קיימת מצוקה כלשהי של אחד העוברים. אף פרופ' שנקר, המומחה מטעם המערערים, לא שלל את ההנחה כי המערערת הייתה מועמדת ראויה ללידה נרתיקית.

          הנימוק השלישי קשור בנושא ה"אחריות מוסדית". בית המשפט המחוזי ציין כי טענה זו של המערערים, בדבר מיקום חדרי הניתוח ביחס לחדרי הלידה, נוגעת לשאלה של "אחריות מוסדית". אחריות מוסדית של בית חולים, עניינה, בין היתר, בקביעת נהלי עבודה, בתחזוקת הציוד הרפואי, בקביעת מבנה בית החולים ומבנה המחלקות, בחלוקת התפקידים בין אנשי הצוות הרפואי, וכדומה. בית המשפט המחוזי קבע, בהקשר זה, כי: "קביעת אחריות בשל אלו מחייבת זהירות רבה. הטלת אחריות בשל בניית בית החולים באופן כפי שנבנה אינה יכולה להיעשות מתוך התבוננות רק על סוגיית לידות תאומים. לשינוי המבנה ישנה משמעות תקציבית [...] יתרה מזו, יש להניח כי חדרי הניתוח המשמשים לא רק לניתוחים קיסריים דרושים גם למחלקות אחרות ושינוי המבנה עשוי לפגוע בטיפול בחולי מחלקות אחרות."

נוכח זאת, נקבע כי אין בעובדה, לפיה חדרי הניתוח אינם מצויים באותה קומה של חדרי הלידה, משום רשלנות מוסדית של בית החולים.

9.       המישור השני, לגביו הועלתה טענת התרשלות של הצוות הרפואי, נוגע לשלב ניטור הלידה. המערערים טענו כי ההתרשלות בניטור הדופק העוברי, גרמה לאיחור באבחון מצוקת העובר. לדברי פרופ' שנקר, ניטור רצוף של דופק העובר מבטן האם, היה מאפשר לאבחן את המצב הקליני ואת הדחיפות הנדרשת לניתוח קיסרי, ולא האזנה באמצעות מכשיר דופלר המאפשר לשמוע את האטת דופק העובר. פרופ' בליקשטיין ואף ד"ר אזוגי העידו, בהקשר זה, כי לא ניתן היה לבצע ניטור מבטן המערערת בעזרת מתמר רגיל, וזאת לנוכח השימוש המקביל באולטרסאונד, שכן גלי הקול של האולטרסאונד מפריעים לרישום האותות של הדופק במתמר רגיל, אותו מניחים על דופן הבטן. אף פרופ' שנקר אישר בעדותו כי מכשיר האולטרסאונד גורם להפרעות אקוסטיות במתמר רגיל. כמו כן, אישר פרופ' שנקר בחקירתו הנגדית, כי ניטור קצב הלב בעובר בסיכון גבוה ייעשה באמצעות האזנה כל 5 דקות, ולא בהאזנה רצופה. יתרה מזאת, לדעת פרופ' בליקשטיין, כאשר הצוות הרפואי אבחן את מצב הברדיקרדיה, לא היה מקום לניטור הדופק, אלא לטפל ביולדת, לפקוע את הקרומים ולגרום ללידה, וכך בדיוק נעשה.    

          אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא נפלה כל רשלנות במעשיו של הצוות הרפואי, אשר ניטר את דופק המערער על-ידי האזנה, באמצעות שימוש במכשיר הדופלר.